יש רגע במסע של אנשים רבים המתמודדים עם מצב בריאותי כרוני, שבו הם שומעים את אחד המשפטים המייאשים ביותר בשפה האנושית. המשפט נאמר לרוב מתוך כוונה טובה, על ידי רופא, מטפל או בן משפחה אוהב, והוא נשמע כך: "זה משהו שתצטרך פשוט ללמוד לחיות איתו".
המשפט הזה, שמטרתו אולי לעודד קבלה ולהניא אותנו ממרדף אחר תרופות שווא, הוא בעיניי גזר דין מסוכן. הוא עלול לכבות את ניצוץ התקווה, לנעול אותנו בזהות של "אדם חולה", ולהפוך אותנו לקורבנות פסיביים של הנסיבות שלנו. הוא מסמן כניעה מוקדמת מדי.
שמי דן לוסטיג, והפילוסופיה כולה של עבודתי, של שיטת "רפואת על", קמה כנגד המשפט הזה. אני כאן כדי להציע לכם אמת חלופית, אמת מעצימה, המגולמת בשש מילים: אל תלמדו לחיות עם זה, תלמדו לרפא את זה.
במאמר זה, אני רוצה לפרק את שתי הגישות הללו ולהראות לכם מדוע הבחירה בין "לחיות עם זה" לבין "לרפא את זה" היא הבחירה החשובה ביותר שתעשו עבור הבריאות והרווחה שלכם.
העריצות השקטה של "ללמוד לחיות עם זה"
בואו נצלול לעומק ונבין מה העצה הזו עושה לנו, הן ברמה הנפשית והן ברמה הפיזיולוגית.
ההשפעה הנפשית והרגשית:
- יצירת נרטיב של חוסר אונים: כאשר אנו מקבלים את הרעיון שעלינו "לחיות עם זה", אנו מפנימים סיפור שבו הגוף שלנו הוא אויב פגום שיש לנהל, ולא שותף חכם שיש להקשיב לו. אנו הופכים לקורבנות של הביולוגיה שלנו.
- כיווץ ושאיפות: אנו מתחילים לצמצם את החיים שלנו כדי שיתאימו למגבלות של המחלה. אנו מוותרים על חלומות, נמנעים מאתגרים ומורידים את הציפיות שלנו מהחיים. במקום לשאוף לפרוץ את גבולות הכלוב, אנו לומדים להתרגל לסורגים.
- חוסר אונים נרכש: עם הזמן, אנו מפסיקים לחפש פתרונות אמיתיים כי נאמר לנו שאין כאלה. אנו נכנסים למצב פסיכולוגי של חוסר אונים נרכש, שבו אנו מאמינים שלשום פעולה שלנו לא תהיה השפעה משמעותית על מצבנו.
ההשפעה הפיזיולוגית:
וזה החלק המכריע: המצב הנפשי הזה של ייאוש שקט, של כניעה, הוא כשלעצמו מצב של סטרס כרוני.
התודעה הזו מזינה ישירות את ה"עומס העצבי" שאני מדבר עליו כל כך הרבה. מערכת העצבים מפרשת את חוסר התקווה כאיום מתמשך שאין ממנו מוצא. מצב זה:
- מגביר דלקתיות: התחושה של להיות לכוד במצב בלתי רצוי שומרת על מערכות החירום של הגוף פעילות, ומייצרת דלקתיות מערכתית.
- מחליש את מערכת החיסון: סטרס כרוני פוגע ביכולת של מערכת החיסון לתפקד באופן מאוזן ויעיל.
- מנציח את הכאב: מסלולי הכאב במוח רגישים מאוד למצב הרגשי שלנו. חוסר תקווה יכול להגביר את עוצמת הכאב הפיזי.
באופן טרגי, עצם הניסיון "ללמוד לחיות עם זה" הופך לנבואה שמגשימה את עצמה ומונעת ריפוי.
האלטרנטיבה המעצימה: "ללמוד לרפא את זה"
"ללמוד לרפא" אין פירושו למצוא תרופת קסם או להכחיש את המציאות. זהו שינוי עמוק בגישה, בפרספקטיבה ובמיקוד.
- זהו שינוי בעמדה: מעמדה של קורבן פסיבי לעמדה של חוקר אקטיבי. זה אומר לקחת 100% אחריות על העולם הפנימי שלך – על המחשבות, הרגשות והתגובות שלך.
- זהו שינוי בפרספקטיבה: במקום לראות בסימפטום את הבעיה, להתחיל לראות בו שליח. "ללמוד לרפא" פירושו ללמוד את שפת הסימפטומים שלך. מה הכאב הזה מנסה לומר לי על חיי? מה העייפות הזו מאותתת לי לגבי הגבולות שלי?
- זהו שינוי במיקוד: במקום להתמקד בניהול הביטויים החיצוניים של הבעיה (הסימפטומים), להתמקד בפתרון שורש הבעיה הפנימי (ה"עומס העצבי").
איך "לומדים לרפא"? המדריך המעשי
הפילוסופיה הזו אינה נשארת באוויר. היא מתורגמת לתהליך מעשי, מובנה וניתן ללמידה בשיטת "רפואת על".
שלב 1: ללמוד להקשיב (זיהוי השורש)
במקום "לחיות עם" רעש הסימפטומים, אתה לומד להקשיב לשקט שמתחתיו. אתה הופך לבלש של עולמך הפנימי. אתה לומד לזהות את הדפוסים הרגשיים, את האמונות המגבילות ואת חוויות העבר הלא-מעובדות ששומרות על מערכת העצבים שלך במצב כוננות תמידי.
שלב 2: ללמוד לשחרר (פריקת המטען הרגשי)
במקום "לחיות עם" המתח, הכאב והחרדה, אתה לומד מיומנויות סומטיות (גופניות) מעשיות כדי לשחרר את האנרגיה ההישרדותית הכלואה מהגוף שלך. אתה לומד שרגשות הם תופעה פיזית ושאתה יכול לסייע לגופך באופן פעיל להשלים מעגלי סטרס וטראומה, ובכך לפנות את משאביו לריפוי.
שלב 3: ללמוד ליצור (בניית תודעת ריפוי)
זהו הביטוי העילאי של "ללמוד לרפא". במקום "לחיות עם" זהות של אדם חולה, אתה לומד ליצור באופן פעיל זהות חדשה. אתה לומד את האמנות והמדע של הגמישות המוחית (נוירופלסטיות) – איך לבנות נתיבים עצביים חדשים של חוסן, רוגע ובריאות. אתה הופך לאדריכל המודע של המצב הפנימי שלך.
השיעור שלימד אותי את כל זה
האמונה העמוקה שלי בעקרון הזה נולדה מניסיון אישי. כשהתפרץ אצלי הפסוריאזיס, העצה הקונבנציונלית הייתה בדיוק זו: "פסוריאזיס היא מחלה אוטואימונית כרונית. קח משחת סטרואידים. תצטרך ללמוד לחיות עם התפרצויות".
אך החוויה שלי לימדה אותי שיעור אחר. היא לימדה אותי שבתנאים הפנימיים הנכונים – שחרור של פחד עמוק והטמעה של אמונה עוצמתית בריפוי – לגוף יש יכולת לרפא את עצמו באופן שמאתגר את התווית "כרוני".
החוויה הזו היא הסיבה שמבחינה מצפונית, אינני יכול לומר לאנשים פשוט "ללמוד לחיות עם זה", כל עוד לא מוצתה עד תום האפשרות לריפוי מהשורש.
הצהרה חדשה לבריאות שלך
אני מזמין אתכם לאמץ את הציטוט הזה לא כסיסמה, אלא כהצהרת כוונות, כהכרזת ריבונות על הבריאות שלכם.
"ללמוד לחיות עם זה" – זהו מאסר עולם.
"ללמוד לרפא את זה" – זהו מסע של חיים.
אני רוצה להבהיר: תהליך הריפוי לא תמיד מוביל לריפוי מלא במובן של 100% היעלמות הסימפטומים. אך תהליך הלמידה לרפא – הפעולה של התקרבות לגופך בסקרנות ובחמלה, של לקיחת הכוח בחזרה לידיך, של חיפוש אחר משמעות בסבל – הוא תהליך מרפא ועוצמתי בפני עצמו, ללא קשר לתוצאה הסופית. הוא משנה את איכות החיים מסבל למשמעות.
אז היום, דן לוסטיג מזמין אתכם לערער על סיפור הכניעה. אני מזמין אתכם להחליף את המשפט "אני צריך ללמוד לחיות עם זה" בשאלה "איך אני יכול/ה להתחיל ללמוד לרפא את זה?".
ברגע ששאלתם את השאלה הזו, המסע כבר החל.
הבהרה משפטית: אין לראות במידע המובא כאן תחליף לייעוץ רפואי. כל שינוי בטיפול רפואי יש לבצע בהתייעצות עם רופא מוסמך.